אני, פילדפיה, צבעים, צילום...מה הקשר?

לפני כמה זמן, תוך כדי סידור ארונות, נתקלתי בתמונה ישנה שלי מתקופה קצרה אחרי הצבא שבה גרתי בפילדפיה, ארה"ב.

כשראיתי את התמונה, תמונה אחת ובודדת, פתאום נפלו כמה אסימונים.

נזכרתי ביום הזה, ברגע שביקשתי מחברתי הטובה, שותפתי למסע שם, לצלם אותי.

נזכרתי בלמה ביקשתי.

כי כל כך אהבתי את הצבעים שם בעונה הקסומה בה שהיתי, בסתיו האמריקאי.

בעצי המייפל המהממים, בשלכת המרהיבה.

צבעים חמים וטבעיים.

בכל פעם שהייתי נתקלת בשדרת עצים או בחורשה קטנה בשכונה, הייתי נפעמת בתוך תוכי ומרגישה שאני בתוך חלום. הייתי מאושרת, רגועה, שלווה.

ואז הבנתי. הבנתי עד כמה היסודות האומנותיים שלי היו טבועים בי, גם אם לא גלויים, כבר מימי צעירותי למרות שהאמנתי עד עכשיו שבכלל הזהות הצילומית שלי, המקצועית, החלה להתעצב רק בשנים האחרונות, ככל שהתגבשתי יותר כצלמת.

כשהתחלתי לצלם אז מן הסתם בהתחלה חיפשתי את הסגנון הצילומי שלי, מה שנעים לי ומייצג אותי.

התנסיתי בעיבודי צבע שונים וערכתי תמונות במגוון סגנונות עיבוד.

אבל מעל הכל, איכשהו, כבר מההתחלה, נמשכתי לגוונים החמים יותר וככל שהתקדמתי מקצועית, התנסיתי ושחקתי יותר.

וכך, עם הזמן, גיבשתי לי פלטת גוונים מוגדרת וממוקדת יותר, פלטה כמו שאני אוהבת, פלטת גוונים חמה ורכה שיש שבה הרבה חום, כתום, צהוב.

הבנתי שבסגנון העריכה שלי למעשה סגרתי מעגל עם פילדלפיה.

סגרתי מעגל עם עצמי של לפני כמעט 20 שנה.

עם המשיכה הטבעית שלי לחמימות ולטבע.

נטיית הלב שלי היתה שם מאז ומתמיד, הייתי צריכה רק קצת לקלף אותה, לשפשף, להוציא אותה לאור.

וזה אולי טיפ לכל הצלמים המתחילים שעדיין מחפשים... אל תלכו רחוק מידי, אל תסתכלו על אחרים, אל תשברו את הכלים. תסתכלו פנימה, זה שם, זה זועק בקרבכם, רק תקשיבו, תשימו לב ותתנו לזה להנחות אתכם.

אפשר להוציא את הצלם מהאדם אבל אי אפשר להוציא את האדם מהצלם.

.פילדלפיה,2000. אני בת 20, מוקפת בצבעי הסתיו החמימים